גילוי עריות הוא עבירת טאבו של יחסי מין בין בני משפחה, שאינם בעל ואישה, כלומר, בין הורים לילדים או זוג אחים. הטאבו עשוי אף להיות מורחב ולכלול קרובי משפחה וקשרים ביולוגיים אחרים. 'טאבו' הוא מונח מתאים יותר מאשר 'איסור', היות והתופעה מלווה בדרך כלל בתחושת אימה אינטנסיבית מיוחדת.

כאשר האמון של ילד באדם מהימן נבגד ומופר, מושחתים יחסיו עם ליבו ונשמתו, כמו גם עם גופו ומיניותו, היות והוא סבור לרוב כי המאורע אירע באשמתו בשל הכוחות העליונים המיוחסים למבוגרים, ולעיתים קרובות בשל האמירה של העבריינים לילד כי אכן הוא אשם, תוך איום עליו שאם יספר על המאורע, הוא ייפגע יותר. כל ילד אשר עובר התעללות פיסית ונפשית כזאת, מקבל את המסר לפיו צרכיו, תחושותיו וגופו אינם חשובים.

שכיחות של גילוי עריות

גילוי עריות זהו סוג של פגיעה מינית שבמסגרתה מתרחשת עבירת מין, תקיפה מינית והטרדה מינית בתוך המשפחה.

שיעורי השכיחות לגילוי עריות משתנים במידה רבה בשל הבדלי ההגדרה ונתוני האוכלוסייה. בשנת 1990 הוערך כי קיימים כמיליון מקרים של גילוי עריות אשר מתרחשים מידי שנה בארצות הברית, אך רק כעשרה אחוזים מהמקרים דווחו. בברזיל, למשל, נעים שיעורי השכיחות, על פי ההערכות, מ-0.05% עד ל-21%.

קיימים שיעורי שכיחות שונים מאוד של גילוי עריות בקרב נערים ונערות. מחקר שנערך בשנת 1993 דיווח על תופעה לפיה שליש מהנערות וחמישית מהנערים עברו גילוי עריות. החוקרים מסכימים כי התופעה מתרחשת בשכיחות גבוהה יותר בקרב נערות. אחרים מדווחים כי השכיחות לגברים היא פחות ממחצית בהשוואה לנערות. נערים שהיו קורבנות לגילוי עריות, מדווחים בתדירות נמוכה יותר, בשל החינוך שקיבלו אשר לימד אותם כי לגברים "אמיתיים" אסור להפגין סימני חולשה.

בארץ שכיחות התופעה היא בגדר השערה בלבד, אך ברור כי היא נפוצה. הנתונים הסטטיסטיים של מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית מדווחים על כארבעים אחוזים של מקרי גילוי עריות שדווחו בשנת 1998. מהמרכז נמסר כי אחוזי הדיווח במקרים אלו הם נמוכים באופן משמעותי, וההערכה היא כי למעלה מתשעים אחוז מהמקרים אינם מדווחים כלל. יחד עם זאת, אחוזי הדיווח עולים משנה לשנה.

הגורמים לגילוי עריות

נראה כי קיימים שני סוגים עיקריים של משפחות בהן גילוי עריות מתרחש באופן קבוע ביותר: משפחה שאינה מתפקדת, ומשפחה שטחית "נורמאלית". המשפחה שאינה מתפקדת מאופיינת בבעיות הפרושות על פני דורות, של מעמד סוציו אקונומי נמוך יחסית, תפקוד לקוי של בני משפחה בודדים, סמים ואלכוהול. במשפחה כזאת, אין זה יוצא דופן עבור מספר בני המשפחה להיות מעורבים מבחינה מינית עם בני משפחה אחרים.

המשפחה השטחית ה"נורמלית" נראית כלפי חוץ מוצקה ומתפקדת היטב. בדרך כלל חיי הנישואין שלהם מחזיקים מעמד לטווח ארוך, הם יציבים מבחינה חברתית וכלכלית, ונתפסים כמכובדים על ידי הקהילה. בדרך כלל משפחה זו מאופיינת במודל המסורתי לפיו הבעל הוא "ראש משק הבית" ואשתו כפופה לו.

אלא שמשפחה זו אינה יציבה כפי שהיא נראית על פני השטח. לעיתים קרובות, ההורים חסרי יכולת רגשית ראויה זה כלפי זו, והרבה פחות כלפי ילדיהם. במשך הזמן, ההורים הופכים להיות מנוכרים זה לזו, לא רק מבחינה רגשית, אלא אף מבחינה מינית, והאב פונה אל ביתו לשם קבלת תמיכה רגשית, או שהילדים פונים זה אל זה על מנת לענות על צורך רגשי או אחר שלהם, ולעיתים מערכות יחסים אלו הופכות להיות מיניות. כאשר מתגלה המעשה על ידי אדם מבחוץ, הם בדרך כלל מכחישים את התופעה או פוטרים אותה כחסרת חשיבות.

הבעייתיות עם גילוי עריות

למרבה הצער, קיימים דיווחים כוזבים אודות גילוי עריות, הנובעים מהליכי גירושין מסובכים ותביעות משמורת, בהן האם מייחסת האשמות שווא של גילוי עריות על האב.

בעייתיות נוספת היא מצב בו לעיתים קרובות מקרים רבים אינם מדווחים כלל, הן בשל הפחד של הקרבנות מפני השלכות הגילוי, וחמור מכך, הן בשל האמונה כי הם עצמם אשמים במקרה. בנוסף, ילד אשר עובר התעללות מינית של גילוי עריות, נמצא בדרך כלל במצב רגשי מסובך, והוא עלול, בעיקר בשל "סיוע" של העבריין, להאמין כי הוא אשם במקרה וכי עליו להתבייש בעצמו ובהתנהגותו.

ההשפעות של גילוי עריות

גילוי עריות הוא סוג של טראומה כרונית, אשר עלולה להוביל לשורת השפעות ראשוניות וארוכות טווח, המתבטאות בסיכון רציני לבריאות הנפש בקרב הקרבנות. האופי הכרוני של ההתעללות, התלות של הילד במלכודת המשפחה ונאמנותו כלפיה, מתבטאים בחוסר יכולת להתמודד, הכחשה וניתוק המקרה מהתודעה. בדרך זו מאפשרים הקורבנות את מזעור או דיכוי זיכרונות ההתעללות, לשם הגנה, אשר נמשכת לעיתים קרובות אל הבגרות.

כאשר בסופו של דבר מתפרץ הזיכרון אל התודעה, עלולים הקורבנות לסבול מהשפעותיה ארוכות הטווח של ההתעללות, ובמרכזה חוסר יכולת לתפקד מינית, והתכווצות רגשית עקב הטראומה.

ההשפעות ארוכות הטווח הופכות לכרוניות ומצמיחות תסמינים נוספים, אשר בתורם, גורמים לבעיות חדשות, המנחות את הקורבן לפנות לקבלת טיפול. התסמינים הנפוצים ביותר של השלכות ההתעללות כוללים דיכאון, הפרעות אכילה, התמכרויות, חרדה או הפרעות דיסוציאטיביות דוגמת הפרעת אישיות מרובה.

טיפול לנפגעי גילוי עריות

לעיתים קרובות נדרש טיפול ארוך טווח בשל התדירות וחומרת ההתעללות, השפעתה על התהליך ההתפתחותי והדימוי העצמי של הקרבן. הקורבנות מציגים תסמינים חמורים ביותר דוגמת התמכרות לסמים או התמכרויות אחרות, התנהגות אובדנית ונטייה להרס עצמי. באופן אופטימאלי, מערכת היחסים בין המטפל לקורבן מפתחת לאט על מנת ליצור מידת השפעה והגנה טיפולית יציבה. הטיפול יכול להיות טיפול פסיכולוגי, שיסייע לקורבן ההתעללות בהתמודדות עם הקשיים והטראומה שעבר.

לרוב, המטופל הופך להיות מיואש או זועם בשל הצורך בטיפול ארוך, הקצב האיטי שלו, וחוסר שיווי המשקל הכרוך בהתמודדות עם השפעות גילוי העריות. יחד עם זאת חשוב כי המטפל יתמוך בזעם, בטינה וברפיון.

המטרה הבסיסית של הטיפול היא לסייע לקורבנות, באופן בטוח ומבוקר, לזכור את ההתעללות ואת התחושות הקשורות אליה, תוך שחזור המשמעויות המדויקות המצורפות להתעללות. נקודת המפנה עבור המטופל מתרחשת כאשר הוא חווה זעם כתגובה לאכזריות.

על המטופל להבין כי שום דבר לא ימחק את הזיכרון הנורא, וכי עבודת המטפל היא, בעצם, להציב את העבר הטראומטי כהיסטוריה ולא כמאפיין של זהות. עם הבנה מסוג זה, המטופל יהיה מסוגל להתאבל ולשחרר גם את הטראומה, וגם את העיוותים בזיכרון ובמצב הרוח אשר היו נחוצים לו עד עתה לשם הישרדות.